ביהמ"ש השלום בראשון לציון קבע, כי לא די להחתים מטופל אשר מסרב להתאשפז על טופס סירוב, אלא יש להדגיש בפני המטופל את הצורך שבהישארותו בבית החולים, להסביר לו באופן ברור ומפורש את הסיכונים הכרוכים בעזיבתו ומהם התסמינים המחייבים חזרתו לבית חולים. מעבר לכך, על הצוות הרפואי לנסות ולשכנע את המטופל להתאשפז.
עוד בעניין דומה
בנוסף קובע בית המשפט, כי מעבר לאמירה בעל-פה למטופל בדבר הצורך בהגעתו לבית החולים אם יימשכו הכאבים או יוחמרו, יש לרשום את הדברים בגליון השחרור.
תאור המקרה:
התובע, מטופל כבן 64, הובהל לבית חולים וולפסון בעקבות כאבים בחזהו והוחלט לאשפזו, אך הוא סרב להישאר בבית החולים. המטופל חתם על טופס סירוב לקבל טיפול רפואי בבית החולים, ושוחרר בצהריים לביתו עם המלצה לביצוע CT חזה ומבחן לב במאמץ.
במהלך שהותו של המטופל בביתו המשיך לחוש כאבים בחזה. אשת המטופל הזמינה שירות של "ביקור רופא". משהכאבים גברו, פונה המטופל לבית החולים ברזילי באשקלון, שם צונתר, עבר הרחבה והשתלת סטנט בעורק כלילי קדמי ועורק כלילי עוקף שמאלי, וזאת לאחר שאובחן אוטם בדופן הקדמי של שריר הלב. בבדיקות באשפוזו בבית החולים "ברזילי" התגלה נזק משמעותי לשריר הלב, והתפתחה אי ספיקת לב שמאלית ויתר לחץ דם ריאתי.
המטופל תבע את בית החולים בטענה שלא הוסבר לו כי אשפוזו נחוץ על מנת לשלול בעיה לבבית. כמו כן תבע את חברת "ביקור רופא", בטענה שלא נאמר לו כי עליו להגיע מיידית לביה"ח.
כל המומחים הרפואיים בתיק, הסכימו כי אילו היה המטופל מתאשפז בבית החולים במועד הראשון ניתן היה למנוע את הנזקים שנגרמו לו עקב האיחור בטיפול.
השאלה המרכזית בה דן ביהמ"ש היתה מה היו ההסברים שקיבל התובע לגבי אשפוזו, בזמן שהחליט לא להתאשפז. טופס הסירוב עליו חתם התובע הינו טופס סטנדרטי ולכן ביהמ"ש בחן את התאור שנמסר על ידי הצדדים באשר לנסיבות השחרור.
למרות שהשופט השתכנע כי הוסבר למטופל כי עליו להתאשפז על מנת לשלול קיומה של בעיה לבבית אפשרית ולמרות שקבע כי חלקים בעדותו של המטופל לא היו מהימנים, פסיקתו היתה כי ביה"ח הפר את חובת הזהירות. השופט סבר שלא היה תהליך של "שכנוע תקיף", ולא הוסברו למטופל בצורה מפורשת דיה הסיכונים שבסירובו להתאשפז (השופט ציין כי התהליך יכול להיות קצר ואין הכוונה להכביד על עבודת חדר המיון).
יחד עם זאת, פסק ביהמ"ש כי למטופל אשם תורם ניכר לנזק וכי היה עליו להבין כי הדרישה להתאשפז בבית החולים איננה דרישה בעלמא, וכי הוא נוטל על עצמו סיכון בעזיבת בית החולים בניגוד לדרישת בית החולים כי יתאשפז.
ביהמ"ש קבע כי "ביקור רופא" אף היא הפרה את חובת הזהירות כאשר לא נאמר למטופל לגשת מיידית לבית החולים, אך התביעה נגדה נדחתה כיוון שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.
ביהמ"ש קבע למטופל פיצוי בגובה של כ– 790,000 ש"ח (בגין הפסדי השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. אך מהסכום נקבע כי יש לנכות 50% בגין אשם תורם של המטופל.
תא 290-05 קמלר נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח' ניתן ב- 17.5.11 ע"י סגן הנשיאה, השופט יחזקאל קינרה בבימ"ש השלום בראשון לציון