חדשות

ספר חדש: האתגר הקשה ביותר לרופאים הוא עיסוק במותם של מטופלים

"להיות בן תמותה" נכתב על ידי רופא אמריקאי ונעשה רב-מכר; מחברו: "רופאים לא הוכשרו מקצועית להתמודד עם סיום החיים"

ברשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" מופיע כבר השבוע השני ספר שכתב רופא-מנתח אמריקאי, העוסק במה שהוא מגדיר כ"אתגר המקצועי הקשה ביותר של הרופאים": כיצד להתמודד עם סיום החיים של המטופלים.

הספר, "להיות בן תמותה: הרפואה ומה שקורה בקץ החיים" (Being Mortal: Medicine & What Matters in the End), הוא ספרו הרביעי של ד"ר אטול גוואנדה (Atul Gewande), רופא-מנתח יליד בוסטןן, מומחה בכירורגיה כללית ואנדוקרינולוגית מבית החולים "בריגהאם אנד וומן" וגם פרופסור במחלקה למדיניות בריאות בבית הספר לרפואה של "הארווארד".

ב-1950, כותב ד"ר גוואנדה, רוב האמריקאים מתו בבתיהם. 50 שנה אחרי - 80% מהם מתו בבתי חולים ובמוסדות רפואיים אחרים. הגם שהוכשר לעסוק ברפואה באוניברסיטת "הארוורד" ואומן לתת פתרונות לבעיות רפואיות שונות, מספר ד"ר גוואנדה כי לא הוכן היטב למצבים הקשורים בהזדקנות, במחלות סופניות ובקריסה גופנית.

הסוגיה הבעייתית הזאת החלה להעסיק אותו, לדבריו, כבר לאחר עשר שנים של עבודה כרופא ומנתח בבית החולים . זה קרה ב-2007 והוביל לכתיבת ספרו החדש, שיצא באחרונה בהוצאת "מטרופולין בוקס".

לפני שהושלמה כתיבת הספר, אביו של ד"ר גוואנדה, אורולוג בשנות ה-70 לחייו, פיתח גידול ממאיר בעמוד השדרה. מחבר הספר רואה בו מקרה-מבחן נוסף למאות האחרים שאותם הוא מתאר. לדבריו, החברה המערבית נוטה להדחקת המחשבה על סוף החיים ולכך יש השפעה על הרופאים.

לצורך הספר ריאיין המחבר מאות מטופלים ובני משפחותיהם, רופאים גרייאטרים, עובדים בבתי אבות ובדיור מוגן סיעודי ובעלי מקצועות אחרים בתחום הבריאות והטיפול הרפואי. "רופאים", כותב ד"ר גוואנדה, "לעתים קרובות נכשלים בזיהוי מה שהמטופלים שלהם חושקים יותר מהארכת החיים. פעמים רבות הם גם חסרים מיומנויות הנוגעות לטיפול שליד מיטת החולה ובכלל זה להציג לו את השאלות הנכונות".

"יש לנו זווית ראייה מאוד צרה", אמר ד"ר גוואנדה לעיתון "יוסטון כרוניקל" במסגרת מסע הופעות באמצעי התקשורת ברחבי ארה"ב לקידום ספרו, שעורר הדים נרחבים בקהילה הרפואית. "אנחנו רואים בבריאות ובשרידות החולה את הקדימות העליונה בעבודתנו כרופאים. אנו נכשלים בהבנת סדר העדיפויות של אנשים. אנחנו חסרי הבנה מה פירוש הדבר חיים טובים ועבור מה אנחנו עוסקים בהצלת חיים. לדעתי זה נובע בחלקו מהיעדר דמיון. הסוגיה האחרת היא שצריך ללמוד מה מעדיף החולה, וזה מחייב אותנו לדבר על נושאים כואבים".

ד"ר גוואנדה קובע, כי ללא תוכניות ברורות לסיום החיים, הופכים מטופלים לעתים ליעד של מאמץ הרואי אבל חסר תועלת המושקע בפרוצדורות רפואיות שהרופאים מבצעים בהם. הוא סבור כי חובה על הרופאים ללמוד כיצד לשוחח עם מטופליהם, להבין לעומק את המחלה ואת התוצאות של הטיפול. "עלינו לשאול את המטופל החולה: 'מהם פחדיך וממה אתה חושש? אילו תוצאות (של טיפול) יראו בעיניך בלתי-ראויות?'"

"לימוד סדר העדיפויות של החולה והמטופל הוא עניין מכריע ואנחנו הרופאים לא עשינו זאת די עד כה". הוא ממליץ לרופאים להיות מודעים לחששות החולים ולאפשר להם לדבר על כך בפתיחות מרבית. "האם הרופא חייב לדבר יותר מ-50% מהזמן שהוא מקדיש למטופלו?", שואל ד"ר גוואנדה, ובעצמו מתוודה כי לעתים הוא מוצא עצמו משתלט על השיחה עם המטופל באמצעות עובדות, מספרים והצגת אופציות טיפוליות.

גם כאשר קיימות תוכניות לסיום החיים, הפעלתן עלולה להיות בעייתית. "זה עניין הקשור במורכבות החיים", הדגיש ד"ר גוואנדה. הוא סיפר כי אביו החולה אמר במפורש לבני המשפחה שהוא רוצה למנוע מעצמו פרוצדורות רפואיות קיצוניות כאשר חש כי הגיע שעתו למות. "לאבי היתה תוכנית נפלאה ומפורטת... אבל כאשר סבל וחלה החמרה במצבו, כשגופו הגיב בשלילה לתרופות, אשתו הזעיקה אמבולנס במקום להביאו לבית חולים לחולים סופניים".

ד"ר גוואנדה מתאר כי כאשר החמצן ועירויי הנוזלים העירו את אביו, והרופאים גם צמצמו את התכשירים הנרקוטיים ותרופות ההרדמה הוא אמר לסובבים אותו "מה לעזאזל", ומת.

בחמש השנים האחרונות, הסביר עוד ד"ר גוואנדה, המצב של קשישים וחולים סופניים באמריקה השתפר. "כיום מעל 45% מתים בהוספיס או בבתיהם בהשגחת צוות מומחה לנושא, מה שגם מחזיר את בני המשפחה לחוות את המצב של מותו של קרוב ולהזכיר שלכולנו זמן חיים מוגבל ועלינו לשאוף שזו תהיה תקופת חיים ששווה לחיות אותה".

לביקורת על הספר מה"גרדיאן" לחצו כאן

נושאים קשורים:  חדשות,  מוות,  החייאה,  טיפול פליאטיבי,  הוספיס,  סיום חיים
תגובות