גבר בן 73, מוגבל שכלית (הוגדר כפיגור קל) שהתגורר במעון מוגן, הובא לבית חולים על ידי עובדת המעון עקב חום גבוה וקוצר נשימה. במיון אובחנה דלקת ריאות והחולה אושפז במחלקה פנימית. עובדת המעון ביקשה מהצוות שלא להרים את דפנות המיטה. היא סיפרה שהחולה חש לכוד כאשר הדפנות מורמים ומנסה לצאת מהמיטה. הבקשה נרשמה בגיליון.

ביום השני לאשפוז החולה הועבר לחדר אחר במחלקה. האחות, המופקדת על החדר, לא קראה את ההנחיה ובערב השכיבה את החולה לישון והרימה את דפנות המיטה. בלילה, החולה, שניסה לצאת מהמיטה, טיפס מעל לדופן, נפל ונחבל בראשו. הצוות מצא סימני חבלה באחורי הגולגולת. כעבור מספר שעות החולה איבד את הכרתו. בבדיקת המוח ב-CT נמצא דמם גדול במוח שנגרם על ידי החבלה. האיש נפטר למחרת.

"מערכת הבריאות עמוסה לעייפה ומתקשה למצות את יכולתה לטפל כראוי באוכלוסייה הרגילה. אנשים המוגבלים נפשית או שכלית מקופחים עוד יותר"

האירוע העצוב התרחש בבית חולים בבריטניה, ועורר דיון נוקב בדבר הצורך לתשומת לב מיוחדת למאושפזים בעלי צרכים מיוחדים. הזכות לקבל טיפול בתנאי בטיחות מרביים ומתוך שמירה על כבוד האדם אמורה להיות מוקנית לכל מטופל, יהיו מעמדו, השכלתו, גילו, מינו, מנת המשכל שלו ומצבו הגופני והנפשי אשר יהיו.

זכותו הבסיסית של כל מטופל לקבל את המיטב ממערכת הבריאות ומכל אחד מעובדיה מעוגנת בחוקים ובנהלים, אך עדיין אינה מובנת מאליה ואיננה חלק מה-DNA של רבים מהרופאים, האחיות ואנשי צוות אחרים.

במשאל שנערך בבריטניה הודו קרוב למחצית מהרופאים ולמעלה משליש מהאחיות שאינם מתייחסים כראוי לבעלי מוגבלויות. הסיבות שהועלו היו בעיקר עומס עבודה, שאינו מותיר את הזמן הנדרש, וחוסר מיומנות בהעדר הכשרה מסודרת. למיטב ידיעתי, לא נערך משאל דומה בישראל.

העומס בחדרי המיון בבתי החולים מקפח גם את החזקים והיציבים. אנשים הסובלים מליקויים שכליים או מבעיות נפשיות אבודים לגמרי אם אין לידם מלווה הדואג להם. קשה מאוד לצפות מאחות או מרופא, עייפים ושחוקים, למצוא את הזמן - ויותר מכך, את אורך הרוח ואת תשומת הלב הנדרשת כדי להקשיב לסיפורו של חולה המדבר לאט ולא תמיד מבין את הנאמר לו.

"העומס בחדרי המיון בבתי החולים מקפח גם את החזקים והיציבים. אנשים הסובלים מליקויים שכליים או מבעיות נפשיות אבודים לגמרי"

הצוות במחלקות בתי החולים מצפה שליד חולים מוגבלים יהיה מלווה, בן משפחה או עובד זר, שיספק מידע ויקבל הנחיות. בהיעדר ליווי המערכת אבודה. אין במערכת האשפוז כוח אדם ייעודי המוקדש לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים. גיל המטופלים במחלקות הפנימיות נמצא בקו עלייה מתמיד, וכיום הוא קרוב ל-80 שנה. רבים מבין החולים לוקים בדרגות שונות של דמנציה. הם שוכחים את שנאמר להם, לא תמיד מבינים את ההנחיות, הם בחרדה כיוון שאינם בטוחים שהבינו את ההסבר שניתן להם. הם נוטים להיות מבולבלים בסביבה הזרה להם. ככל שהצוות במחלקות רגיל ומיומן, הוא אינו עומד במסגרת הזמן הנדרש לחולים כאלה.

באופן פרדוקסלי, החולים הפגועים ביותר זוכים לתשומת לב לצרכיהם המיוחדים. דווקא אלה שהליקוי שלהם אינו בולט מקופחים כי חסרה מיומנות וחסר הזמן לאבחן במדויק את הליקוי ולתכנן את הגישה הנכונה.

במערכת המרפאות, המחשוב המייעל את הגישה לקבלת שירות מקפח את פגועי הנפש והמוגבלים, כי המערכת אינה נגישה להם. אלה שאינם יודעים להשאיר מסרון או להשתמש באפליקציה באים לסניף הקופה וממתינים עד בוש. עדיין אין נהלים לאיתור המטופלים המיוחדים ואין מעקב פעיל אחריהם.

מערכת הבריאות עמוסה לעייפה ומתקשה למצות את יכולתה לטפל כראוי באוכלוסייה הרגילה. אנשים המוגבלים נפשית או שכלית מקופחים עוד יותר.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות"