דעות

במקום להכיר במציאות הקשה, הממשלה נאבקת באחיות בבית הדין לעבודה

בניסיון לחפות על מחסור אקוטי בתקני כוח אדם מקצועי, ממשלת ישראל חותרת להשגת שקט תעשייתי - מדיניות שנמשכת לאורך שנים ומעצימה ומנציחה את תחלואות מערכת הבריאות

"המצאה ישראלית שאין לה אח ורע במדינות המערב: מטופלים מונשמים שאין להם מיטת טיפול נמרץ, שוכבים במחלקות הפנימיות". צילום אילוסטרציה

כל מי שבריאות הציבור חשובה לו צריך לעמוד לימין האחיות בשביתתן המוצדקת, ובכלל זה גם משרד הבריאות. אחיות מסורות, שכבר שנים ארוכות עובדות בסביבת עבודה בלתי אפשרית, ושכעת החליטו לצאת למאבק שבמרכזו דרישה לתוספת תקנים ושיפור סביבת העבודה. כלומר, מאבק למען הבריאות של כולנו.

בכל מדינה מתוקנת ומתוך דאגה לאיכות ובטיחות הטיפול הרפואי, משרד הבריאות הוא שהיה צריך להוביל בחזית המאבק לשיפור תנאי וסביבת העבודה של צוותים רפואיים במערכת הבריאות. אבל לא, כי במקום להביט ולהכיר במציאות הקשה שהתפתחה במערכת הבריאות, בוחרת ממשלת ישראל להיאבק באחיות בבית הדין לעבודה.

ככל שמדובר בתקני כוח אדם במערכת הבריאות, כבר שנים רבות שמדינת ישראל משחקת ב"נדמה לי" - משחק מסוכן שעולה בחיי אדם. משחק שבמסגרתו מצד אחד מתעלמים מהצרכים המתפתחים של האוכלוסיה ומהמצוקה החריפה של כוח אדם מקצועי בתחום הבריאות, ומצד שני ממשיכים להגדיל את סך המטלות המקצועיות והאדמיניסטרטיביות שמוטלות על כלל הצוותים רפואיים.

בפועל, תת התקינה החמור בכוח אדם מקצועי מייצר עומס בלתי סביר על הצוות הרפואי, תוך פגיעה אנושה באיכות ובטיחות הטיפול. העומס גם מאיץ את תהליכי השחיקה בקרב הצוותים הרפואיים, ותהליכים אלה פוגעים בצוותים המטפלים ובמטופלים כאחד. התוצאה היא רפואה פחות טובה, טיפול סיעודי לוקה בחסר, והיעדר יכולת לטפל מתוך אמפתיה ויחס של חמלה.

פעמים רבות, נוכח מצוקת מיטות האשפוז בבתי החולים והחשש מלהיות אותה "זקנה במסדרון", מתעוררת בקרב הציבור השאלה, מה הבעיה להוסיף עוד מיטות? לכן, דווקא על רקע מאבק האחיות חשוב להבהיר כי בכל פעם שמדברים על הצורך בתוספת מיטות, המשמעות האמיתית היא לא הוספה של מיטות, מזרנים או שמיכות אלא תוספת תקנים לכוח אדם מקצועי.

לתקני כוח אדם יש השלכות תקציביות משמעותיות מבחינת אוצר המדינה. תקציבים שאותם נמנעת מדינת ישראל להשקיע בשל סדר עדיפויות לאומי שאינו מציב את בריאות הציבור בראש. כך לדוגמה, כבר ב-2010 התריע מבקר המדינה כי במערך האשפוז חסרות כ-800 מיטות פנימיות. עוד מוסיף הדו"ח וקובע כי כי יש להוסיף 1,500 מיטות פנימיות בתוך חמש שנים על מנת לענות על הצרכים. אז כמה משאבים השקיעה המדינה בתגובה לממצאים אלה? במבחן התוצאה כמעט שום דבר.

על פי נתוני משרד הבריאות, ב-2010, עת נכתב דו"ח מבקר המדינה, היו במחלקות הפנימיות 3,557 מיטות ואילו ב-2018 היו 3,809 מיטות פנימיות. כלומר, חרף הצרכים והמצוקה הקשה, בפועל נוספו 252 מיטות בלבד.

התנהלות זו לא ייחודית רק לנעשה במחלקות הפנימיות ומנתוני משרד הבריאות ניתן ללמוד כי ב-11 השנים האחרונות נוספו בבתי החולים רק 88 מיטות טיפול נמרץ. מספר זה רחוק מלשקף את הצורך האמיתי, כשהמשמעות היא תת טיפול קיצוני במצבי חולי שדורשים אשפוז בתנאים של טיפול נמרץ. בינתיים, שוכבים המטופלים המונשמים שאין להם מיטת טיפול נמרץ במחלקות הפנימיות, תחת הכותרת "טיפול מוגבר" - המצאה ישראלית שאין לה אח ורע במדינות המערב, ושמעבר להיותה תת הטיפול למאושפז, משמעותה עוד עומס על הצוות הרפואי.

חרף זאת וכנגד כל תמרורי האזהרה לאורך השנים, כל מה שעניין את ממשלות ישראל היה חתירה להשגת "שקט תעשייתי" במערכת הבריאות. מדיניות שכל מטרתה היא לקנות זמן, תוך ניסיון לחפות על מחסור אקוטי בתקנים של כוח אדם מקצועי. במידה רבה נדמה כי הפכו את השגת "השקט התעשייתי" במערכת הבריאות למטרה עצמה.

בפועל, מדיניות זו היא שמעצימה ומנציחה את תחלואות מערכת הבריאות. מדיניות שאסור להשלים עימה, ומכאן שהצלחת מאבק האחיות על תוספת תקנים, שיפור תנאי העבודה וסביבת העבודה הוא האינטרס של כולנו.

(המאמר פורסם לראשונה ב"דה מרקר")

נושאים קשורים:  ד"ר עדי ניב יגודה,  מאבק האחיות,  תת תקינה,  מיטות אשפוז,  ממשלת ישראל,  בית הדין לעבודה,  דעות,  חדשות
תגובות
 
אנונימי/ת
21.08.2019, 23:13

בהשוואה לנתוני ה-OECD המתוקנים לפי הרכב האוכלוסייה, בבתי החולים בישראל יש עודף גדול של רופאים ולעומת זאת מספר האחיות הוא במקום טוב באמצע. אז אם רוצים לעשות אופטימיזציה למערכת, כנראה שיש להסיט אחוז מסוים מתקני הרופאים לטובת תקני אחיות (וכמובן כל תקן רופא שווה לשלושה תקני אחיות) כך שבשני התחומים נהיה מעל הממוצע ב-OECD.