"מסוק בדרך, שלושה פצועים, לא ידוע מצבם. חמש דקות לנחיתה". ההודעה תופסת אותי בדרך הביתה מהעבודה ב"סורוקה". מזל שלא הספקתי להתרחק יותר מדי.
עוד בעניין דומה
אני מסובב את הרכב בצומת הקרוב ומאיץ בחזרה לכיוון בית החולים, תוך חיוג לרופא המרדים הבכיר שנמצא היום בחדר הניתוח. כמנהל מחלקת ההרדמה, עלי לוודא שהכל ערוך ומוכן לטיפול בפצועים. האם יש לנו מספיק רופאים מרדימים שיקבלו את פניהם של החיילים הפצועים בחדרי הטראומה? האם חדרי הניתוח מוכנים לניתוחים הדחופים שהם ודאי יצטרכו? האם יש מיטות פנויות במחלקה לטיפול נמרץ, שם יאושפזו לאחר הניתוחים? אני נענה בחיוב. הכל ערוך ומוכן, כמו תמיד.
"בדרך לחדר הניתוח אנחנו עוברים ליד המחלקה לטיפול נמרץ. בני משפחותיהם של החיילים המאושפזים שם מביטים בשתיקה בפצוע הטרי. חלקם נמצא שם כבר שבועות ארוכים, אחרים הצטרפו רק לאחרונה"
השנה האחרונה לימדה אותנו הרבה על מוכנות. אחרי אירועי השבעה באוקטובר נותרה החטיבה להרדמה ולטיפול נמרץ במתכונת חירום מלאה במשך זמן רב, בה עבדנו, הרופאים המרדימים, במשמרות של 12 שעות לסירוגין, יום ולילה, מחולקים בין חדרי הניתוח, המחלקה לטיפול נמרץ וחדר הטראומה.
לאחר המעבר לשגרת מלחמה באה הכניסה הקרקעית לרצועת עזה שהביאה עימה מאות חיילים פצועים אשר הגיעו ל"סורוקה" ישירות משדה הקרב. לרוב מתקבלת הודעה מראש על מסוק שבדרך, אך לעתים יש לנו רק דקות בודדות להיערך עם צוותים מתאימים לפני הנחיתה. פציעות הקרב מורכבות יותר ממקרי פציעה אחרים שאנחנו רגילים לראות בעבודתנו כרופאים מרדימים, והטיפול בהן דורש ניסיון וקור רוח. המוכנות התמידית הזו מאפשרת לנו לוודא שהם יקבלו את הטיפול הטוב ביותר, מהצוותים המיומנים והמנוסים ביותר.
המסוק חולף מעלי בדיוק כשאני נכנס לחדר הטראומה. ליד כל מיטה כבר עומדים רופא כירורג, רופא מרדים ושתי אחיות. הציוד להנשמה מוכן, התרופות שאובות במזרקים. הפצועים מגיעים ואני עובר בין הצוותים ומבצע הערכת מצב ראשונית. פצוע אחד במצב קשה וזקוק להתערבויות מצילות חיים, האחרים במצב יציב יותר.
אני מצטרף למרדימה שמטפלת בפצוע הקשה. הוא מחוסר הכרה והיא מנשימה אותו ומתכוננת לצנרור הקנה. במקביל, אני מחדיר לווריד המרכזי שלו קתטר למתן דם מהיר. כל דקה יקרה כאן, כל עיכוב יכול לקבוע אם נצליח להציל את חייו או לא. המרדימה שאיתי מזריקה לו חומרי הרדמה ומחדירה את הצינור לקנה הנשימה שלו ואני מעיף מבט במוניטור. לחץ הדם נמוך מאוד.
האחות מעבירה לי ציוד לתפירת הקתטר ומחברת מנת דם אחת ואז עוד אחת. הדם טס פנימה והמדדים החיוניים משתפרים קצת, אך ברור לנו שבלי ניתוח דחוף המצב יידרדר שוב במהירות. אנחנו רצים עם הפצוע לחדר הניתוח, מרדימים וכירורגים נוספים כבר ממתינים לנו שם כדי לקבל אותו.
"מקרים כאלה נותנים לנו כוח, מזכירים לנו למה אנחנו כאן, למה לא בחרנו מקצוע פשוט יותר, רגוע יותר. ובעיקר, מקרים כאלה הם פיצוי על חוויות מהסוג השני, על אלה שלא שורדים, על אותם מקרים ששוברים אותנו. לצערי, היו לנו כאלה לא מעט בשנה האחרונה"
בדרך לחדר הניתוח אנחנו עוברים ליד המחלקה לטיפול נמרץ. בני משפחותיהם של החיילים המאושפזים שם מביטים בשתיקה בפצוע הטרי. חלקם נמצא שם כבר שבועות ארוכים, אחרים הצטרפו רק לאחרונה. אני מזהה את הוריו של פצוע שבו טיפלתי לפני מספר שבועות. הוא סובל מפגיעת ראש לא פשוטה ורק לאחרונה החל להראות סימנים ראשונים של התאוששות. הצוות הרפואי והסיעודי נלחם על חייו ימים ולילות, עד שלבסוף שב להכרה.
מקרים כאלה נותנים לנו כוח, מזכירים לנו למה אנחנו כאן, למה לא בחרנו מקצוע פשוט יותר, רגוע יותר. ובעיקר, מקרים כאלה הם פיצוי על חוויות מהסוג השני, על אלה שלא שורדים, על אותם מקרים ששוברים אותנו. לצערי, גם כאלה היו לנו לא מעט בשנה האחרונה.
אנחנו נכנסים לחדר הניתוח. הצוות הסיעודי כבר פרש את הערכות הסטריליות, המנתחים כבר רחוצים והמרדימים מחברים את הפצוע למכונת ההנשמה ומחדירים צנתר לעורק שבידו על מנת למדוד את לחץ הדם. הניתוח מתחיל ואני יוצא לבדוק מה שלום הפצועים הנוספים.
בדרך אני חולף על פני מחלקת השיקום. זו מחלקה חדשה יחסית. עד לפני מספר שנים לא היו אופציות לשיקום באזור שלנו כלל. מי שהקים אותה כנראה ראה את הנולד והיום היא מלאה בחיילים שלומדים מחדש ללכת, לדבר, לעלות במדרגות, לחיות.
על מנת להקל על ההתמודדות שלהם עם הפציעות, הקמנו כבר עם תחילת המלחמה צוות של מרדימים בעלי התמחות ברפואת כאב, אשר עורכים באופן יומיומי ביקורים בין החיילים המאושפזים במחלקת השיקום ובשאר מחלקות האשפוז בבית החולים. רופאי הכאב משתמשים בשיטות מתקדמות לחסימה עצבית פריפרית על מנת לשכך כאבים שמקורם בשברים, חתכים ניתוחיים ופציעות אחרות. היעדר הכאב מאיץ את תהליך השיקום ומשפיע באופן ישיר על מצבם הנפשי של החיילים. קשה להיות אופטימי כשכואב לך כל הזמן.
אני מגיע לחדר הטראומה בדיוק כשמתקבלת הודעה על מסוק נוסף שבדרך. יש "אירוע מתגלגל" ברצועת עזה וצפי לפצועים נוספים בהמשך. אני מעדכן את הצוות בחדר הניתוח ומזעיק מרדימים נוספים. הציוד כבר מוכן, התרופות שאובות במזרקים. חמש דקות לנחיתה.
הכותב הוא פרופ' אלכס זלוטניק, מנהל מחלקת הרדמה, המרכז הרפואי סורוקה
__________________________________________
רפואה. גבורה. תקווה - כנס בסימן שנה לפרוץ מלחמת חרבות ברזל
מאז השבעה באוקטובר עומד סורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי בחוד החנית של רפואת החירום בארץ ובעולם. צוותי סורוקה התמודדו ועדיין מתמודדים במקצועיות, נחישות וגבורה אינסופית עם תרחישים מורכבים וחסרי תקדים שהופכים אותו למגדלור של מקצוענות, ניסיון וידע בלעדי המופץ בעולם כולו.
ביום העיון לציון שנה למלחמת חרבות ברזל, שיערך השבוע (10.10) במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, יסופר הסיפור יוצא הדופן ומעורר ההשראה של "סורוקה" ושל מערכת הבריאות כולה, סיפור שהחל בשעות הבוקר המוקדמות של אותה שבת נוראה.
הכנס מיועד לאנשי מקצוע מכל הארץ במערכים מצילי החיים (רפואה דחופה, כירורגיה, הרדמה וטיפול נמרץ), בריאות הנפש, שיקום, מקצועות הבריאות ואחרים. ייטלו בו חלק צוותי סורוקה כמו גם נציגי מערכת הבריאות כולה, הקהילה, צה"ל, מד"א, משרד הבריאות, אקדמיה, נציגי עיריות ורשויות מקומיות, ובמעמד אנשי ציבור ומכובדים נוספים.
לרישום לכנס ולפרטים נוספים>> ליחצו כאן